לפני שזה תכשיט, זה רגע שבו הכול עוצר.
אין שרטוטים, אין החלטות. רק שולחן, קופסאות פתוחות, ואוויר שמחכה שיקרה בו משהו.
כשאני מתיישבת ליצור, אני מניחה לפניי את כל אבני החן. לא בוחרת. לא מחפשת. אני מחכה.
מי רוצה לצאת היום?
מי מבקשת לייצר מסע חדש?
מי כבר מוכנה לפגוש אדם אחר?
יש אבנים שמיד מושכות תשומת לב. אחרות נשארות שקטות, אבל נוכחות. לפעמים אבן אחת זזה קצת, לפעמים שילוב מסוים פשוט מרגיש נכון – לא בראש, בגוף.
וכשזה קורה, הן עוברות אל לוח היצירה שלי.
שם מתחיל הדיאלוג האמיתי.
צבעים בודקים זה את זה. מרקמים מחפשים איזון. אבן מחוספסת פוגשת אחת מלוטשת, כאילו אומרת: אני אחזיק אותך, ואת תרככי אותי.
לאט לאט נולדת צורה. לא מושלמת, אלא מדויקת לרגע.
רק בסוף, ורק כשברור שהסיפור כבר קיים, הן עולות על חוט.
החוט לא יוצר – הוא רק מחבר.
וכשזה נגמר, אני יודעת:
זה כבר לא רק תכשיט.
זה רגע של הקשבה שהפך למשהו שאפשר לענוד, להחזיק, ולזכור דרכו להקשיב גם לעצמך.
