ברגע קטן, בלי סיבה גדולה,

אדם בוחר לעצמו מתנה שקטה.

לא כדי להרשים, לא כדי להראות,

אלא כדי לזכור איך מרגישים מבפנים באמת.

אבן פוגשת כף יד עייפה,

לוחשת: אני פה, הדרך עוד איתך.

לא קסם רועש, לא הבטחה ריקה,

רק משהו שמחזיק כשקשה, כשנשימה נתקעה.

אבנים שמחזיקות דרך —

כשהלב מתבלבל והעולם לוחץ,

כשאין תשובות אבל יש רצון להמשיך לצעוד,

והשקט ביניהן יודע בדיוק מה עוד.

זו מתנה שלא עוטפים בנייר,

אלא בלב פתוח, בלי צורך להסביר.

אחד מסוגו, כי אין עוד אחד כזה,

כמו האדם שבחר, כמו הרגע הזה.

וכשהיא על היד, על הצוואר, קרוב,

היא לא רק תכשיט — היא סימן לאהוב.

להזכיר לעצמך, גם ביום אפור:

מגיע לי אור.

מגיע לי טוב.