זה התחיל הרבה לפני שהבנתי מה זה מותג, אבנים או דרך.

זה התחיל בגיל שמונה.

אבא ישב וגלף עץ. לא מהר, לא בשביל להרשים. ידיים שקטות, מבט מרוכז, סבלנות שאין לה קול.

לא ידעתי אז, אבל הוא גילף יותר מצורה — הוא גילף נוכחות.

ינשוף קטן, עיניים גדולות, מבט עמוק. הוא צבע אותו בעצמו, שכבה אחרי שכבה, כאילו לוחש לו סוד שרק שניהם מבינים.

ואז נתן לי אותו.

בלי נאום. בלי הסבר. רק מבט שאומר: זה שלך.

מאז, הינשוף הזה הלך איתי.

לא תמיד פיזית — אבל תמיד בפנים.

בבחירות, בשתיקות, ברגעים שבהם הרגשתי שונה, קצת בצד, קצת רואה דברים שאחרים לא שמים לב אליהם.

ינשוף לא מחפש אור חזק. הוא יודע לראות בחושך.

וגם אני למדתי.

עם השנים, כשהחיים דרשו עומק, הקשבה, והחזקה עדינה — הינשופים חזרו.

בדמויות, בתכשיטים, בסמלים.

לא כקישוט, אלא כעוגן.

תזכורת לשורש. לידיים שיצרו באהבה.

לשקט שבתוך הרעש.

המסע שלי עם ינשופים לא התחיל ממיסטיקה.

הוא התחיל מקשר.

מאבא.

ומשם — המשיך ללמד אותי איך לשמור על אור פנימי, גם כשהעולם מחשיך.