כל בוקר אני לוקחת מהקערה כמה אבנים.
לא בוחרת. לא שואלת.
הן פשוט באות איתי.
זו כבר שגרה. רגע קטן לפני היציאה מהבית, יד נכנסת לקערה, והאבנים שנוגעות בי – מצטרפות ליום.
באותו בוקר, אחת מהן הייתה אופל.
לא שמתי לב. לא זכרתי. היא פשוט הייתה שם.
יש לי קטרקט. המשקפיים כן היו איתי, על הראש רוב היום, אבל לא הרגשתי צורך בהם.
עברתי יום שלם בלי להשתמש בהם באמת.
ראיתי. הסתדרתי. הדברים זרמו.
רק בערב, כשהכנסתי יד לכיס, פגשתי שוב את האבן.
אופל.
קרה, חלקה, שקטה.
ואז זה היכה בי – לא כרגע מיסטי גדול, אלא כהבנה רכה:
כל היום הזה הוחזק.
לא הוסבר. לא תוקן. פשוט הוחזק.
אופל מדברת על ראייה בין היתר.
לא רק של העיניים – אלא של הדרך.
של היכולת להיות בתוך חוסר חדות ועדיין להרגיש בטוחה.
היא לא “עשתה לי נס”.
היא פשוט הלכה איתי.
בלי רעש. בלי דרמה.
כמו שמחזיקים יד בזמן הליכה בחושך.
לפעמים אבנים לא באות כדי לשנות משהו.
הן באות כדי להזכיר לנו שאנחנו יכולים להמשיך גם כמו שאנחנו.
