אם הייתם אומרים לי לפני כמה חודשים שאעמוד בירידים ואדבר עם מאות אנשים, כנראה שלא הייתי מאמינה.
אני רגילה לעבוד מאחורי המחשב. מאחורי הטלפון. ליצור בשקט שלי ולעבוד אחד על אחד באווירה שקטה.

היריד הראשון שלי היה טבילת אש אמיתית.
יצאתי מהמקום הבטוח שלי אל עולם שלא הכרתי. היה בי התרגשות, חשש, והמון סימני שאלה.
אבל כבר ביריד השני והשלישי הבנתי שמחכה לי שם משהו הרבה יותר גדול ממכירת תכשיטים.

מחכים לי אנשים.
כל אחד מהם מביא איתו סיפור. כאב. רגש לא פתור והמון רצון לעזרה אמיתית.

מאז אני מחכה לכל יריד מחדש.
כי אין שני ירידים זהים. לכל מקום יש את האנרגיה שלו, את האנשים שלו, ואת הסיפורים שלו.
בכל פעם מחדש אני זוכה להכיר אנשים חדשים, להקשיב להם, לייעץ להם וללוות אותם, אפילו אם רק לכמה דקות.

יש רגע אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב, וכל פעם מצליח לרגש אותי מחדש.
אחד מכם ניגש לדוכן, מתחיל לעבור עם היד מעל התכשיטים, ובלי לחשוב יותר מדי עוצר דווקא על אבן אחת.
עוד לפני שהוא מספר לי מילה על עצמו, הבחירה שלו כבר מספרת לי סיפור שלם.
אני מתחילה לשאול שאלות, משתפת במה שאני רואה, וברגעים האלה אני רואה את המבט משתנה. כאילו פתאום מישהו מצליח לראות את מה שהם לא אמרו בקול.

אלו רגעים שאני לא לוקחת כמובנים מאליהם.
אלו רגעים שנשארים איתי הרבה אחרי שהיריד נגמר.

ויש את האנשים שמגיעים עם זיכרון של תכשיט שהיה להם פעם, אבן שאבדה להם, או חלום לשחזר משהו שהיה עבורם בעל משמעות עמוקה.
ואז, כמעט כמו קסם, מתברר שיש לי בדיוק את האבן שהם חיפשו.
אני יושבת, שוזרת להם את התכשיט שיתאים במדויק, ורואה את החיוך שנולד ברגע שהוא הופך שוב למציאות.

בשבילי, אלה הרגעים ששווים הכול.

בסוף כל יריד אני חוזרת הביתה עייפה, אבל עם הלב מלא.
לא בגלל כמה תכשיטים נמכרו.
אלא בגלל השיחות.
בגלל החיבוקים.
בגלל האמון שאתם נותנים בי.
ובגלל התחושה שבכל פעם מחדש אני פוגשת אנשים מדהימים, שכל אחד מהם יוצא עם תכשיט… ואני יוצאת עם עוד סיפור שאקח איתי.

זו הסיבה שאני כל כך אוהבת ירידים.
כי בסופו של דבר, אני לא מגיעה רק כדי למכור תכשיטים.
אני מגיעה כדי לפגוש אנשים ולעזור להם לצאת לדרך חדשה עם אבנים שמחזיקות דרך.