כשהייתי ילדה, היו בבית שלנו צדפי אבאלון. לא כקישוט. לא כמשהו “מיוחד”. פשוט… שם.

אני זוכרת את עצמי יושבת מולם שעות. מביטה בצבעים שנשפכים אחד לתוך השני – ירוק, כחול, סגול, כסף – כאילו הם זזים, נושמים, מספרים סיפור שרק אני שומעת.

עוד אז, בלי לדעת לקרוא לזה בשם, משהו בי הבין שיש חומרים שמחזיקים יותר מצורה. שהם מחזיקים תדר. זיכרון. דרך.

טיהור הבית תמיד היה חלק מהמהות אצלנו. נרות, ריח, שקט. לא טקס דרמטי – אלא נוכחות. תחושה שיש חשיבות למה שמכניסים הביתה, ומה שמשאירים בחוץ.

לפני יותר מ־15 שנה, טבעת אחת משכה אותי. קרניליאן. לא חיפשתי אותה – היא מצאה אותי.

הרגשתי אותה ביד, בלב, בבטן. ומשם… האוסף הפרטי שלי התחיל לגדול. אבן לאבן. סיפור לסיפור. כל אחת הגיעה בזמן שלה, בדרך שלה.

בהתחלה התכשיטים היו תחביב. שעות של שקט, חוטים, חרוזים, כוונה. אבל אז קרה משהו שלא תכננתי:

אנשים התחילו לספר לי מה קורה להם. איך התכשיט “נגע בדיוק במקום”. איך אבן קטנה עשתה שינוי גדול. איך הם הרגישו מוחזקים.

ואז הבנתי – היכולת שלי לעזור לאנשים לא עוברת דרך מילים גדולות. היא עוברת דרך תכשיט אחד. אבן אחת. והמון כוונה.

מאז, כל יצירה שלי מתחילה בהקשבה. לאופק הפנימי. למה שמבקש להגיע. למה שמוכן להחזיק דרך.

האבנים לא מתקנות. הן מזכירות. מי אנחנו. ומה כבר קיים בתוכנו.

וזה הסיפור שלי. לא על תכשיטים. על חיבור. על דרך. ועל אבנים שמחזיקות דרך