יש אנשים שמחפשים אור בחוץ. ועוד אנשים שמחכים שמישהו יראה אותם.
והינשוף? הוא לא מחפש. הוא יודע.
הוא יושב בשקט, בין אור לצל, ורואה גם כשאחרים מפחדים להביט. לא כי הוא חזק יותר – אלא כי הוא הסכים להכיר גם את החלקים הכהים שבתוכו.
פעם, גם אני חשבתי שהאור צריך להיות בוהק. שצריך להוכיח, להסביר, לצעוק. אבל האור האמיתי הגיע אחרת- כמעט בלי רעש.
הוא הגיע כרגע קטן של אמת. כהבנה שמה שבי לא צריך אישור. שיש בי סוד – לא כזה שמסתירים, אלא כזה ששומרים.
הינשוף לימד אותי שהחוכמה האמיתית היא לא לדעת הכול, אלא להקשיב. ללב. לגוף. למשהו עמוק שלוחש גם כשאין מילים.
האור הפנימי לא מבקש תשומת לב. הוא מבקש נוכחות.
וכשאת בוחרת לשאת אותו איתך- כתכשיט, כזיכרון, כסוד קטן על העור – את לא מוסיפה לעצמך משהו חדש.
את פשוט זוכרת מי את.
